<h1>שו"ת הרשב"ש סימן תצ"א</h1>
<h2>דף טו.</h2>
ולפי זה סוגיא דכוליה תלמודא רהטא דפרשת כי ירחיב בפסולי המוקדשין היא כדאיתא בפ"ק ובפ"ב דחולין ובפרק כסוי הדם ובפ"ב דבכורות, וליכא מאן דמוקי לה בבשר תאוה אלא ר' ישמעאל ולית הלכתא כוותיה, חדא דר' עקיבא פליג עליה והלכתא כר' עקיבא מחבירו, ועוד דהוה ליה יחיד לגבי רבים דתנא דברייתא דבפרק כסוי הדם ור' אלעזר בן עזריה דהתם הכי סבירא להו, ור' אלעזר הקפר בפ"ב דחולין ותנא דברייתא בפ"ב דבכורות כלהו סבירא להו דבפסולי המוקדשין היא וכלהו אמוראי שקלו וטרו אליבייהו אלמא דהכי הלכתא. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בתחלת פ"ב שאין שוחטין אלא חוץ למקום אשר יבחר ה' כי ירחק ממך המקום וגו', שמשמע פשט זה הלשון שאותה פרשה נאמרה בבשר תאוה, אינו כן שהרי הוא אמר בסוף פ"ד [הי"ז] דלא נאמר אותה פרשה אלא לאסור בשר נחירה אבל מי שהיה רוצה לשחוט לא ישחוט אלא בעזרה ובנחירה היה מותר חוץ לעזרה, הילכך מה שכתב (בפ"א) [בפ"ב] הוא במי שהיה רוצה לאכול שחוטה בזמן שהותרה נחירה. ולפי זה אין התימה עתה אלא ממה שכתב בפ"א מהלכות שחיטה שפרשה זו נאמרה בבכור בעל מום, ויראה לי מתוך הסברא שכיון שיש שתי פרשיות בפסולי המוקדשין פרשה אחת שהיא מפורשת ומוסכמת מהכל שבפסולי המוקדשין היא מדברת וכן פרשה שניה ג"כ כפי מה שכתבתי, לפיכך נקט לה ר' הרמב"ם ז"ל לחדא שהיא הראשונה בכל פסולי המוקדשין והשניה בבכור בעל מום. ומה שנראה לי סיוע לזה שהפרשה ראשונה היא בכל פסולי המוקדשין זולתי בכור בעל מום, שהרי בראשונה כתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ודרשינן בבכורות [ט"ו ע"א] תזבח ולא (גזר) [גיזה] בשר ולא חלב, ובבכור בעל מום ליכא חלב לפי שאינו נוהג אלא בבכורים, א"כ פרשה ראשונה ליכא לאוקומא בבכור, וכיון דלא מצי לאוקומא בבכור מוקמינן פרשה שניה בבכור כדי שלא תהיה פרשה שניה מיותרת, וזכינו ללמד זכות על הרמב"ם ז"ל, ונתגלגל זכות על ידך.
